כל האובייקטים בתערוכה של נדיה עדינה רוז שמי אדמה 2 הם עצמים עם הפתעה: עצמים, בהם רב הנסתר על הנגלה. האובייקטים מגיחים ובוהים מהקירות כחיות חידתיות ביער מכושף. המפתח להבנת עבודותיה של נדיה עדינה רוז הוא הקשר של יצירתה לטבע. כמעט כל העבודות בתערוכה מורכבות ממשהו שנלקח ישירות או שמזכיר חומרים מן הטבע: ענפים, עלים, בוץ, חתיכות עץ. פרוק והרכבה, הברגה, הדבקה, קולאז', שיבוש ושיבוץ - כל אלה הם מאפיינים מובהקים של תהליך היצירה של נדיה עדינה. האובייקטים שלה הם תוצאה של שינוי מתמיד, תוצאה של הזזת האלמנטים והצבתם במקומות בלתי צפויים. עקרון השינוי שטומן בחובו את ההפתעה הוא אחד המרכבים החשובים בתהליך העבודה. נדיה עדינה רוז עסוקה בלהפתיע את עצמה; היא אף פעם לא יודעת בוודאות היכן יסתיים חיפושה האמנותי. תהליך היצירה שלה הוא אינטואיטיבי, עמלני ומלא רגש. רוב האובייקטים שהיא מייצרת נראים כיצורים חיים שנמצאים בתנועה בלתי פוסקת: הם מטפסים, מתפתלים, מתעגלים, מתיישרים ומתכרבלים, כמו בשאיפה להגיע לאנשהו, תוך כדי התלחשות חרישית בינם לבין עצמם.
כדי לפענח את האובייקטים של נדיה עדינה, יש לעקוב אחר מה שנשאר "מחוץ לפריים", כיוון שנדיה עדינה מעדיפה להגדיר את עבודותיה דרך מה שאין בהן; דרך הרווחים, מחיקה, העלמה...למשל: היא מגדירה את השלג לא דרך הלובן והקור, אלה דרך התנועה שלו ודרך מה שמתגלה תחתיו. מתחת לשלגים יש אדמה כהה, ללא האדמה - לא היינו רואים את השלג. לכן, השלגים של נדיה עדינה הם גלים כבדים ומחוספסים של עיסת נייר, שיורדים מהתקרה. עבורה - השלג הוא לא משהו שנופל בקלילות מלמעלה ומתפורר, אלא להפך: השלג של נדיה עדינה הוא המרכיב שמחבר את השמים לארץ. השלג שלה הוא מעין ישות שמגשרת ומחברת בין חלקים מופרדים בעולמינו: גשר גלי של עיסת נייר... נראה, שאותו "הגשר" מתכתב ומנהל דו-שיח סודי עם העבודה שמנערת את ההומוגניות של התערוכה, המטופלת בצורה ראליסטית, בה כורסה וכיסאות עולות על השולחן ומטפסות על הקיר כלפי מעלה. ושוב: התנועה, הטיפוס ו"העצמים" שנהפכו ליצורים חיים כדי לחבר את ה"עליונים" ל-"תחתונים".
נדמה שכל האלמנטים בתערוכה שייכים לשומרת יערות שמייצרת אותם לצרכים פולחניים. מאגיית הטבע מבצבצת כאן מכל הפינות. מבצבצת תרתי משמע: רוב האובייקטים הם רב-שכבתיים, סדוקים ומחוררים. דרך החורים מתגלים אוצרות נסתרים: משטחי צבע שמזכירים נופים, חפצים, כתמים, ענפים ועלים. כל העבודות נושאות חותם של נוכחות נשית, רכה ועוצמתית. חלל התערוכה מעלה אסוציאציות של פולחנים שהתרחשו בטבע, ביערות או תחת כיפת השמיים בתקופת המטריארכלית. העבודות, שמזכירות לעתים את חצר הבית ולאתים שרידים ארכאולוגיים, מרכיבות סביבה מהפנטת שמרמזת על כך שכל דבר בה ניתן להזזה, כמו במשחק קלפים, או פזל תלת-ממדי.
נדיה עדינה רוז היא אמנית ומשוררת: באותה הצורה שהיא בונה את האובייקטים - היא כותבת את שיריה. לתפזורת האובייקטים בחלל - ריתמוס משלה, בדיוק כמו למילים בשירתה. נדיה עדינה ממיינת את מילותיה, את ענפיה, את חפציה; מזיזה ומדביקה את האלמנטים המכושפים על הקירות ומזמינה את הצופה לקחת חלק במגרש המשחקים הפיוטי שלה בו הקולות המובלים הם: רשרוש העלים וצלילו של השלג הנופל.