נדיה עדינה רוז

כסות / COVER

פיסול קיר מאת נדיה עדינה רוז

השירים והאובייקטים של נדיה עדינה רוז מעוררים תחושה שאת הסיפור האמיתי יש לחפש בין המילים ובין הדימויים שעל הקיר ומעבר להם. הם אינם נקראים כפשוטם, כחפצי בית או יום-יום, אלא כמטאפורות, שרמזים למשמעותם ניתנים בכותרות היצירות. שמות היצירות, מתכתבות באופן ישיר עם שיריה של נדיה עדינה רוז ומשלימים מרחב פיוטי שלם של תחושות ושאלות פתוחות, המעוררות מתח לצד הרחבת הדמיון באשר לכיווני חשיבה מעבר למה שמופיע ומה שאינו מופיע מפורשות.

 

"הדבר הנוכח ביותר בספר השירים הראשון של נדיה עדינה רוז הוא החוסר", מנתח דרור בורשטיין. חוסר זה הוא העדרם של האנשים והדמיות עצמן, אך הן נמצאות בכל אחת מן הסיטואציות כגורם מפעיל ומטאפורי. השמיכה ממנה מורכב האובייקט "אבא", למשל, היא ככנפיו של מלאך הנפרשות ומאפשרות את מעופו, בעוד מפל הבד העשוי סדין לבן משתלשל עד הרצפה כמקשר בין שמים לארץ. בעבודה "משפט" , ענפי העצים התפורים הם כמעין כתב סתרים, הירוגליפים של שרידי טבע ארכאי, כחלק מפולחן מסתורי.

 

השירים ועבודות הקיר העשויות חומרים רכים, מעבירים בסימנים בודדים סיפורי חיים. העבר הצבור בתוך החומר משנה את סמליותו כדי לספר סיפורים רחבים של המשפחה האנושית, החברה ופצעיה. פצעים אישיים נחשפים דרך החפצים הפרטיים שיש לכל אחד ואחד מאיתנו, אך ידיה הרגישות של נדיה עדינה רוז מעצבות אותם על פי זיכרונותיה לכדי נופים רגשיים, אוניברסאליים במהותם – אהבות, יחסים בין-אישיים ושינויים בשל אירועים היסטוריים.

 

הקירות הלבנים, שבין העבודות זוכים למשמעות מיוחדת, זו של הריקנות שנוצרת בין המילים והשורות בשירה וזו שבין עבודה לעבודה שעל הקיר. בעבודות של נדיה הריק נטען מחדש במשמעות, שמעשירה את היצירה הקונקרטית. המילים, כמו הסימנים הנוצרים הם הצורות שמגבשות את המחשבה, נותנות להן ביטוי, לעיתים ברורה לעיתים חידתית. החידות הן הנקודות המשמעותיות כי הן מאפשרות את ההגות הפרטית של כל קורא או מתבונן: "רק קפלי מחשבותי / מסגירים את קיומי," היא כותבת בשיר שנ"צ.

 

 חגי שגב, 2017