"לעוף מחוץ לקופסא", מאת יותם שווימר, הפנקס (כתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים), 2015

"... הדבר הבולט ביותר בספר "ואז הקרנף התחיל לעוף" (מלבד שמו הנהדר והמסקרן) שכתבה ואיירה נדיה עדינה רוז, הוא הפורמט. מדובר בספר מלבני שממדיו גדולים והקריאה בו היא אנכית ולא אופקית. פתיחת הספר כמוה כהרמת מכסה של קופסה למשל, כאשר הכפולות מופיעות בפורמט אנכי כך שקוראים ומתבוננים בהן מלמעלה למטה. זה אמנם לא פורמט חדשני, אך הוא נדיר מאוד בספרים ישראליים, והוא מוביל לשינוי אופן הקריאה שאנו מורגלים בו. מעבר לעניין שמעורר הפורמט השונה, יש לו צידוק מבחינת הסיפור. השינוי התפיסתי שהפורמט מחייב מתכתב עם המהות של הסיפור מהבחינה הפסיכולוגית וגם מהבחינה הספרותית-פואטית..."

>> לכתבה המלאה

"קצרים על שלושה ספרי ילדים...", מאת ירין כץ, קורא בספרים (מגזין לספרות), 2015

"...הספר הזה שונה מאוד בנוף ספרי הילדים. ראשית, ברמה הטכנית – הוא מעוצב כך שמדפדפים בו מלמעלה למטה ולא מימין לשמאל. שנית, האיורים של נדיה עדינה רוז הם למעשה מעין תצלומים של עיסות נייר מיוחדות, שזורות בעלים וענפים. ושלישית – הסיפור עצמו, שהוא למעשה מעין שיר אחד שנחלק למקטעים של 2 שורות. הספר עוסק בשאיפות וחלומות והדרך להגשמתן: הצב חלם לראות את הדרך כולה, אז הוא טיפס גבוה וראה את האופק; הציפור הייתה בודדה בשמיים אז היא צללה למצולות הים כדי להכיר חברים חדשים; הינשוף חי בלילה ומעולם לא ראה אור יום, אז הוא החליט לחכות עד הזריחה; וכך הלאה עד שמגיעים לילדה (בת דמותה של המחברת, סביר להניח) שמסיימת את הסיפור בקטע ארספואטי: "הילדה אהבה לצייר בצבעים משונים. היא איירה ספרים שכתבו אחרים, אבל רצתה לכתוב את הספר שלה. היא הכירה קרנפים שיודעים לעוף, אז היא כתבה את הספר הזה"

קשה לדעת עד כמה ילדים יכולים להעריך את הייחוד של הספר הזה, אבל אין כל ספק שמבוגרים רבים ידעו לעשות זאת, ולכן אולי בכלל מדובר ב-"ספר ילדים למבוגרים".

בדף האחרון של הספר מופיעות שורות ריקות תחת הכותרת "והחלום שלי", ומזמינות את ההורה ואת הילד לחשוב על החלומות שלהם..."

>> לכתבה המלאה